פסק-דין בתיק ס"ע 50913-07-10

1.         התובע, נהג מונית, היה שנים ארוכות בקשר שטיבו שנוי במחלוקת, עם גב' יהודית בר - טל ז"ל (להלן - המנוחה). בהליך זה התובע טוען כי מהות הקשר היתה יחסי עובד - מעביד ועל יסוד טענה זו והעובדה כי המנוחה הלכה לעולמה ביום 20.7.07, נתבעו פיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה.

2.         כאמור, לטענת התובע הוא היה עובד של המנוחה, הסיע אותה וסעד אותה במשך שנים ארוכות, עד פטירתה.

לטענת הנתבעים, הקשר בין התובע ובין המנוחה, היה קשר של נותן שירותים - נהג מונית עצמאי. ברבות השנים, התובע ניצל את העובדה שהמנוחה, אלמנה שבתה היחידה של המנוחה חיה בחו"ל (על רקע העובדה שנישאה למרצה שהועסק באוסטרליה ובארצות הברית), לא היתה מוקפת בחברים, מכרים או בני משפחה קרובים. עוד טענו כי עצם העובדה כי רק בחלוף שלוש שנים מאז הפטירה, ורק לאחר שניתנה לנתבעים רשות להתגונן בתביעה על פי השטר (שטר של המנוחה) שהתובע הגיש, מעידה על המניעים מאחורי התביעה ועל כך שאין בה אמת או ממש.

3.         אעיר כי מבחינה דיונית, לא היה מקום לתבוע את עזבון המנוחה, שעה שאין חולק כי ניתן צו לקיום צוואה ויורשיה של המנוחה - שלושת נכדיה, הם העומדים, למעשה, מצידו השני של המתרס.

4.         העדים שנשמעו בישיבת ההוכחות הם התובע, גב' שירלי מוסקוביץ, שהתייצבה כעדה מטעם התובע והיא קרובת משפחה של המנוחה מדרגה שלישית וכן חתנה של המנוחה, מר טננבאום.

5.         כבר בפתח הדברים אציין כי לא מצאתי לתת כל משקל לעדותה של גב' שירלי מוסקוביץ.

העדה לא ידעה להסביר כיצד תצהירה נוסח באותן מילים כשל התובע (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 1-10). בנוסף, מעדותה עולה שביקרה אצל המנוחה פעם בחודש או חודשיים, כך שמדובר בעדות המבוססת על פגישות ספורות בשנה עם המנוחה (שם בשורות 10-17). חלק אחר של עדות התובעת, בנושא סידורי ההלוויה של המנוחה הוא כולו סברא שאין לה כל בסיס (שם בשורות 22-31).

נוסף לכל האמור לעיל וחמור מכך - עדותה לגבי מהות הטיפול של התובע במנוחה הפוכה לחלוטין מעדות התובע. התובע העיד בתשובות לשאלון, כי "מלבד רחיצה של המנוחה והחלפת טיטולים (מפאת כבודה), עשיתי הכל בעבור המנוחה" (תשובה לשאלה מס' 17; נ/2). לעומת זאת, גב' מוסקוביץ העידה ותיארה בהרחבה בחקירתה הנגדית, כיצד ראתה במו עיניה שהתובע החליף למנוחה חיתולים, כן העידה שראתה שהתובע רחץ את המנוחה, עם כסא, ראתה אותם נכנסים לחדר האמבטיה וסגרו את הדלת, ואף תיארה פעם נוספת בה הדברים חזרו על עצמם, כאשר היתה מטפלת בבית (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 8-27).

התשובה שהעדה נתנה לסתירה בין העדויות, לפיה "אני לא יודעת מה להגיד לך, לא כ"כ זוכרת" (שם בשורה 27), לאו תשובה היא ולאו הסבר.

מאחר שהראיות החפציות שהוצגו הן מועטות ואף המשקל שניתן לייחס להן הוא נמוך (לנושא זה אתייחס בהמשך), כך שאין ראיות חיצוניות שיכולות לעזור בהכרעה בין הגרסאות העובדתיות השונות, איני מוצאת מקום לקבוע האם התובע הוא שהעיד עדות אמת ואילו גב' מוסקוביץ היא שמסרה עדות שאינה אמת, או שמא ההיפך הוא הנכון. כך או כך, ברור ששתי העדויות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ויש בעובדה זו להשליך על מכלול הערכת עדויות התביעה.

6.         אשר לעדות התובע, אציין כי אף עדות זו היתה מעוררת תמיהות וסימני שאלה. בסופו של יום, בהערכת תצהירו של התובע והתשובות שמסר בחקירתו הנגדית, לא מצאתי שעדותו היתה משכנעת או מהימנה. ראשית, כל תצהירו של התובע, נוסח בלשון כללית, ללא פרטים משמעותיים. התובע העיד בתצהירו כי תחילת ההיכרות שלו עם המנוחה היתה עת סיפק לה שירותי הסעות כנהג. בהיותו נהג מונית, בעל "מספר", הרשום כעצמאי (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 19-25). כלומר שירותים אלה ניתנו שלא במסגרת יחסי עבודה. התובע לא הבהיר בתצהירו מתי ההתקשרות, שהחלה כהתקשרות מסחרית, הפכה ליחסי עובד - מעביד. הוא עצמו תיאר בתצהירו כי "עם השנים, התרחב מעגל השירותים שסיפקתי למנוחה..." (סעיף  6 לתצהירו).

7.         למעשה, מתוך תצהירו של התובע, ישנם רק סעיפים בודדים שניתן לראות בהם תיאור של יחסי עבודה: סעיף 12 בו התובע מתאר ש"הייתי כפוף להוראותיה של המנוחה, פעלתי על פי הוראותיה וכמובן שלא הייתי יכול לעסוק בכל עבודה אחרת במהלך עבודתי אצלה"; סעיף 16 בו נטען כי שכרו של התובע היה 100 ש"ח לשעה, וסעיף 17 בו נטען כי בכל תקופת העבודה לא שולמו לו התוספות על פי חוק, כדין דמי חג, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים.

            כל אחד מסעיפים אלה מתייחס לנושא שאין בו לתרום לבירור המחלוקת בשאלת מהות היחסים של התובע עם המנוחה. כך, כפיפות להוראות יכולה להיות גם ביחסים מסחריים (ר' למשל, בהקשר של משולש יחסים, כפיפות עובד הקבלן למזמין השירות: ע"ע (ארצי) 116/03 מדינת ישראל - חג'בי, 2.2.06; ע"ע (ארצי) 766/07 בן חיים - המוסד לביטוח לאומי, (13.2.11)).

לגבי קביעת שכר/ תמורה על בסיס שעתי, נפסק כי צורת תשלום השכר, לרבות רישום כעצמאי ברשויות המס ובביטוח לאומי, אין בה כשלעצמה כדי לקבוע את מהות היחסים (דב"ע נה/ 2-5 דעבול - מדינת ישראל, פד"ע כט 481 (1996)). מכל מקום, גם התקשרות עם נותן שירותים יכולה להיות מבוססת על תעריף שעתי.

הסעיף האחרון, והוא טענת התובע כי בכל תקופת העבודה (ונזכיר שהתובע טוען ליחסי עבודה של כ -15 שנים), מעולם לא שולמו לו הזכויות הסוציאליות, הוא נתון נייטרלי לכל היותר. כפי שהנתבעים טענו, הוא גם יכול להעיד על כך שמעולם לא הוסכם שהתובע יעבוד אצל המנוחה.

8.         לתצהירו של התובע צורפו שלושה נספחים:

א.         טבלת אקסל המתיימרת לתאר את שעות עבודתו של התובע בחמשת החודשים הראשונים לשנת 2007. לגבי מסמך זה התובע העיד שהוא לא ערך אותו ואף לא בדק את הנתונים המופיעים בו (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 3-6). בנוסף, לא הוצגו מסמכי המקור מהם הועתקו, לכאורה, המסמכים בטבלה המודפסת. כאשר התובע נשאל מדוע לא הציג יומנים שלכאורה ברשותו, משנת 1995, העביר את האחריות להצגת הנתונים אל הנתבעים, אך לא סיפק תשובה מניחה את הדעת מדוע הראיות שבידיו לא הוצגו (שם בשורות 16-27).

            ב.         המסמך השני הוא רישום בכתב יד, על גבי עמוד אחד, עליו נרשמו מספרים שונים ותיאור מילולי כלשהו בשפה זרה שאינה מוכרת למותב. על פי עדות התובע, מדובר בכתב ידה של המנוחה (עמוד 10, שורות 28-31). מדובר במסמך שלא נערך על ידי התובע ולא ניתן להבין מה תוכנו. כלומר לא ניתן לקבוע מהו המסמך, מה נרשם בו, באילו נסיבות נרשם ומתי. בנסיבות אלה, איני נותנת כל משקל למסמך זה.

            ג.          המסמך השלישי והאחרון שצורף לתצהיר התובע הוא צו קיום צוואה של המנוחה, שאין בו לתרום דבר למחלוקת נשוא הליך זה.